ממפלגת כ״ך עד לחוק הלאום

הדיונים האחרונים על חוק הלאום מפגינים שהימין דוחה את הלקחים של העבר - ונוטש תכנית לעתיד

ב1994 מפלגת כ״ך הייתה אסורה מהכנסת בגלל ההערות הגזעניות מהמנהיגים שלה. היום, אישיות ממפלגות כמו ליכוד ובית יהודי אומרים שטויות כאלה כל הזמן. להקשיב לבצלאל סמוטריץ'‎, אני תמיד מרגיש שהרעיונות שלו כמעט יותר קיצוני ממאיר כהנא. לדבר האמת, החוק הלאומי כמעט בדיוק מה שכהנא הציע בזמן שלו. ברור לי שממשלת ישראל לא נראית אפילו קרוב לחלום הציוני. המייסדים לא יכלו לדמיין משהו כל כך פשיסטי בטבע והציבור הישראלי מותנה לקבל את זה בתור ״נורמלי.״ זה לא נורמלי, זה אכזרי ומדכאת לערבים ומסוכן ליהודים בגולה. כל יום הסביבה בישראל מתקדמת למשהו מכוערת, מטרידה ולא יציבה ואני רק יכול לקוות שהחברים שלי נופלים על הצד הצדק. וכן אני יודע שהעברית שלי מוצצת.

יש אנשים שאומרים שהחוק הלאומי רק מגן את הטבע היהודי של המדינה. כמובן רוב האנשים שיודעים אותי יודע שאני תומך את הזכויות של מדינת ישראל להתקיים, ולהיות ״יהודי,״ בתור האופן היחיד להבטיח הקהילה היהודית. אבל יש אופן להשיג את זה שלא דורש העושק של העמים האחרים בארץ - כלומור, לתת לפלסטינים מדינה, עם עצמאות מוחלטת ,וחופש תנועה שלמה, עם היכולית לגור בכל מקום שהם רוצים.

החוק הזה לא רק אמור להגן יהודים - זה יהיה הבסיס להפרדה מוחלטת בין יהודים וערבים, ולחסר זכויות מהאנשים ש״לא שייכים״ במדינת ״יהודית״. זאת ההתחלה של ניסיון להסיר את ערבים מהחיים הציבוריים, לבודד אותם ולהוציא אותם מערים, עיירות וישובים כל סביבה הארץ. ואז הממשלה יכולה לשלוט כל המדינה, וכל יהודה ושמרון, ולא חייב להתמודד עם הבעיה הדמוגרפית. המדינה תהיה ״יהודית״ ו״דמוכרטית״ רק בגלל הציבור יכול להעמיד פנים שהערבים לא קיימים. אני יודע את זה כי יש פוליטיקאים (כמו סמורתי״ץ, לתת דוגמה קלה) שאומרים את זה בדיוק.

ישראל אינה מדינת ״אפרטהייד״ אבל היא מתקדמת לזאת כל שנה. ואני רק אקדמי, אבל איכפת לי על המצב. כבר בזבזתי המון זמן ומרץ באזור הזה. איכפת לי בגלל כל הניסיונים של המשפחה שלי, בשואה ואחריה, כשפתאום היו להם ישות שייצגה אותם מול העולם, ברור שהם היו הרבה בטוחים יותר. ופתאום להיות ״יהודי״ לא היה מהשהו חלש או מביש - הם יכלו להיות גאה.

אני אוהב ישראל ולא שנתי את העמדה שלי מהזמן שהייתי בבית ספר והתמודדתי כל השמאלנים וקיצונים שהתקפו יהודים כל הזמן על הסכסוך. אבל ברור לי שהמצב עיכשו קצת שונה. לא אהבתי הממשלה אז, אבל הרגשתי כאילו דברים יכלו להתקדם. קשה לי להרגיש את זה עכשיו. עכשיו לאהוב ישראל מרגיש יותר כמו התערבות לבן דוד מכור. אתה אוהב אותו כי הוא משפחה אבל אתה כל כך אכזב ובושה ואין לך מושג איך לעזור.

וכן, העולם שוטף את ישראל יותר קשה ממדינות אחרות, וכן יש המון אנטישמיות שמצטרפת עם היחס לקראת ישראל. אבל עם הממשלה יודעת את זה, היא צריכה להתנהג יותר זהירה להתחמק מרגיזה העולם ומסכנת העמדה של המדינה וכל העם היהודי שניהם. חוץ מזה, שתי עוולות אינן מוציאות צדק, והעובדה שיש חלקים בקהילה הבינלאומית וקבוצות שמאלנית - וכן, גם בקהילה הפלסטינית - שמשתמשים את הסכסוך בתור תירוץ להתקוף יהיודים לא מצדיקה היחס לקראת הפלסטינים בשטחים.

ואני לא מנסה לאומר שהמנהיגי הפלסטני יותר טוב, או אפילו שממשלת ישראל קרוב להם. כמובן שחמאס משתמש את האזרחי עזה כמו קורבן וזורק אותם מול הגדר, יודע שהחיילים ייורו אותם. וכמובן שאין לחיילים בחירה כל פעם. כן יש מחבלים שמנסים לחצות, וכן הם מנסים לתקוף ולהרוג אנשים חפים מפשע בצד האחר. וכן, הרבה אנשים שם לא מכבדים הזכויות של ישראל או העם היודי. השאלה נשארת למה האזרחי עזה מוכנים לוותר את חייהם בכל כך קלות. ברור שהסיבה היא שעזה מחנק תחת המצור והאוכלוסייה לא יכולה להמשיך לגור באופן כזה. אין לה הזדמנות, ובריאות, חינוך, חופש תנועה, או סיכוים לעתיד. הם מרגישים כמו יש להם יותר בערך מתים מחיים. וישראל עוד הקח היחידה שיכולה לשנות המצב.

וכל הדיון הזה לא אפילו נגע את המצב ביהודה ושמרון. כבר לפני 15 שנים, אריאל שרון אמר שאי אפשר להמשיך הכיבוש - וכן, קרא לו ״כיבוש.״ עם האדריכל של התנועת ההתיישבות יכל להכיר המציאות הקשה, נראה לי שהמצב בהחלט לא יציב.